גלעד שליט – סיפור פתוח...
"אני חצויה", כך אתחיל את הכתבה הזו, חשבתי, אבל אחרי שאמרתי את זה לעצמי כל כך הרבה פעמים וכבר שגלגלתי על שפתי בלחש את הפתיח הזה, הרגשתי שלא בנוח. כי אני לא באמת חצויה, אני יותר שלושת רבעי או אם להיות נאמנה יותר למציאות - תשעים וחמישה אחוזים. כן, זה האחוז שבי שרוצה כי גלעד שליט יחזור הביתה.
מה אני מוכנה לעשות בשביל זה ? אישית - לא הרבה כנראה, כי כל מה שעשיתי בהקשר הזה עד היום הוא מינורי, פה מתן בסתר, שמה נדבה ולכל היהודים – לא שמחה ולא גאווה.
אבל מול הטלוויזיה אני עושה המון...כל הגוף שלי נמצא במצב של דריכות כשיש איזו ידיעה חדשה, כמו כולם – אני אוכלת כל לוקש שהתקשורת מוכנה למכור ולמכר אותי אליו בהקשר של גלעד שליט. כל משא ומתן על שחרורו גורם לי לחשוב הנה הוא בדרך הביתה, והצורך שלי לשכוח את כל הניסיונות הכושלים הקודמים חזק מהצורך לראות את המציאות נכוחה.
אל תתבלבלו זו לא כתבה שמטיפה לממשלה או לנו, הציבור הרחב שיושב משותק וחסר אונים, אני רק רוצה לשתף, לחלוק, לפרוק...
אני רוצה שהוא יחזור גם אם זה במחיר של מאות מחבלים עם דם על הידיים אבל מנגד עומדות עיניים בוכות של משפחות שכולות כמו גם הדעה שעלינו להפגין כוח ועמידות - כמדינה. "אסור לנו להתקפל", זה ביטוי שנאמר, אבל תמיד בלחש. כי אנחנו לא רוצים שההורים של גלעד שליט ידעו שככה אנחנו חושבים, או לפחות חלק בנו.
ומה בכלל אפשר לומר להורים שלו ? לנועם ולאביבה ? ומה כל זה אומר להורים ששולחים את בניהם להלחם ? אני לא אימא של אף אחד, אין לי ילדים – אבל ...אפפס, אני מקבלת מסר די ברור.
גם עכשיו, לא תשמעו ממני על ערכים שצריכים לשלוט בתהליך להחזרת שליט, על כמה טוב היה כאן בעבר ולאן נעלמו השליטים שמנהיגות עבורם היא לא רק מציאת תהלוכה והתייצבות בראשה, כמו שאמר ג'ון נייסביט. לא ! לא תשמעו על כל אלו כאן.
אני רוצה להפטר מהתחושה הרעה הזו והרי זה כל מה שכולנו רוצים לעשות, להפטר מתחושות רעות ולהשיג תחושות נעימות. מהדאגה הזו לשלומו של גלעד שליט, מהמחשבה שרודפת אותי ואף משיגה, שמנקרת בי ואומרת כי אני לא הייתי יכולה לעמוד במה שהוא נאלץ לעבור ומהתחושה שנדמה כי יש לנו מה לעשות כדי לפתור את זה אבל אנחנו משותקים. להפטר מהתמונות הכול כך ציוריות ומפורטות שרצות לי בראש אודות הסבל שבו הוא שרוי.
אני רוצה הקלה.
אל דאגה, אין כאן המלצה על כיוון אופרטיבי. אין אמת אחת – רק אוקיינוס של פרשנויות. אני רק מתבוננת בעצמי, מתרשמת... ורושמת.
זקוקה ליום שמח. צריכה את הריגוש. כבר דמיינתי את היום שהוא חוזר. כל המדינה תוצף דמעות של אושר ואת הרחובות תשטוף – אופוריה. זה יהיה יום כל כך נפלא...שהשמחה שלו תיתן לנו כוח לשאת את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ולו.... למשך כמה ימים נוספים.
חסר לי כאן משהו, אהה, בוודאי זה הסוף. לא קל בכלל לסגור כתבה זו, נראה כי סופה פתוח כסיפורו של גלעד שליט. ..