אדריכלות – אהבת חיי

יש אנשים שאוהבים ספורט, ישנם כאלו שאוהבים אוכל טוב, יש אנשים שלצאת לקנות בגדים זה מה שעושה להם מצב רוח טוב, אבל אני אוהב להביט על בתים. אני יכול להסתובב שעות בשכונות מגורים, להביט על בתים, לנתח את המבנה שלהם, לחפש טעויות, לאתר הברקות. כשאני נכנס לבתים של מכרים בפעם הראשונה אני מייד בודק איפה ממוקמים חדרי מגורים ביחס לשאר החדרים, מבקש לראות את התכניות של הבית, אין מה לעשות – זה פשוט עושה לי את זה, אני פשוט ארכיטקט בנשמה שחי, נושם ואוכל אדריכלות.

אהבתי לתחום הנקרא אדריכלות התחילה בגיל צעיר מאוד, אולי הכי צעיר שאפשר. כשהייתי ילד בן 5 החליטו הוריי לעבור משכונת המגורים שלנו ולבנות בית פרטי בצפון העיר. אני זוכר ארכיטקט גבוה ומרשים, כסוף שיער ובעל תווי פנים בולטים מגיע אלינו הביתה ויושב עם הוריי על כל מיני אופציות של תכנון בתים, תכנון חדרימגורים, חצר, מטבח סלון וכו'. ואני עומד על קצות האצבעות מאחורי הספה, מקשיב ומנסה להגניב מבט אל השרטוטים והמפות. האיש הזה דיבר בקול כל כך סמכותי אך נעים בו זמנית שאי אפשר היה שלא להקשיב לו. אני חושב שכבר אז גמלה בליבי ההחלטה ללמוד אדריכלות ולשמש כארכיטקט כל חיי.

נכון שקשה להתייחס ברצינות לתוכניות שמתחילות בגיל 5, אבל עם השנים הבנתי את מה שהבנתי כבר אז, כשהייתי תמים ולא הבנתי דבר על העולם, זה הדבר הכי אמיתי שיכול להיות. עם השנים משכה אותי אדריכלות יותר ויותר. בגיל הטיפש-עשרה, כשכל חבריי הלכו לים לתפוס גלים, אני עשיתי דברים אחרים. אם למשל הייתי רואה בית נבנה ברחוב, הייתי יכול להיעצר לידו למשך דקות ארוכות, להביט ואפילו להיכנס פנימה ולדבר עםארכיטקט המבנה, לבקש ממנו להסתכל על תכניות של בתים, לשאול שאלות לגבי חדרי מגורים ולרשום לעצמי הוראות בפנקס קטן שסחבתי לכל מקום.  

כשהתגייסתי שמתי את חלומי להיות ארכיטקט בצד. ידעתי שאני הולך לתרום 3 שנים למדינה ושלאחר מכן יהיה לי את כל הזמן שבעולם כדי ללמוד אדריכלות. התגייסתי לצנחנים והתחלתי את המסלול המפרך. נתתי את כל כולי לצבא ובשלב מוקדם מאוד נשלחתי לקורס מפקדים כהערכה על הצטיינותי. שם בקורס קרה לי הנורא מכל. במהלך אחד האימונים הובלתי חוליה של שלושה חיילים במעלה דיונה. לפתע הרגשתי שאני דורך על חפץ קשיח, לפני שהספקתי להוריד את הראש ולהסתכל נשמע קול פיצוץ אדיר. התמונה הבאה שאני זוכר היא אותי יושב בבית החולים, עם רגל אחת חבושה ורגל אחת קטועה. הייאוש שאחז בי הוא בלתי ניתן לתיאור. הרגשתי איך כל החלומות שלי קורסים בזה אחר זה, לא היה ל חשק לחשוב על כלום.

במשך כשבועיים שכבתי במחלקה האורטופדית בבית החולים. באחד הימים הכניסו לחדר אדם מבוגר מאוד, מעט כבוי, שפעם בכמה דקות שיחרר אנחת כאב מפיו. ניסיתי לפתח איתו שיחה. הוא ענה לי אך לא הסתכל עליי אפילו לשנייה. הקול שלו נשמע לי ממש מוכר, אבל לא ידעתי מאיפה עד שפתאום זה הכה בי, זה הארכיטקט ההוא שבנה את הבית להוריי כשהייתי בן 5. "תגיד, אתה במקרה ארכיטקט?" אזרתי אומץ ושאלתי. הוא הסתכל עלי בפעם הראשונה מאז שהגיע, עיניו הכבויות נצצו: "הייתי, עד שהגב שלי התחיל להתפרק. מאיפה אתה יודע את זה?"

סיפרתי לו הכול. על איך שהערצתי אותו בגיל 5, על החלום שלי, על הפציעה שגנזה אותו. הארכיטקט הקשיש הקשיב לי רוב קשב ולבסוף אמר: "ארכיטקטלא צריך רגליים, הוא צריך ראש, ואת זה בחור צעיר יש לך ועוד איך. אני כבר זקן וכבר לא יכול לעבוד. האדריכלות הייתה אהבת חיי, אני יודע לזהות תשוקה לתחום כשאני רואה אחת. אתה לא מוותר, שמעת אותי"?

 

את הימים הבאים העברנו בשיחות מרתקות על תכנון בתים, תכנון חדרי מגורים, ניתוח של כל מיני מבנים מפורסמים ועוד. השיחות האלו חיזקו את שנינו ונראה כי היו התרופה הכי טובה לכאבים שחשנו. הימים האלו היו ההכנה הכי טובה שיכלתי לבקש לפני לימודי האדריכלות שלי. וחוץ מזה למדתי מהארכיטקט המבוגר עוד דבר חשוב מעבר לשרטוטים - על חלומות אסור אף פעם לוותר.